מגזין אולפן ביתי / סאונד / מלחמת הרעש: איך מנצחים?
loudness-war

מלחמת הרעש: איך מנצחים?

מלחמת העוצמה, או Loudness War, היא מונח המתאר תופעה שמתרחשת כבר בערך כעשור. תופעה זו מתבטאת בסוג של "בהלה לעצמה" שבה כל לייבל ואמן מרגישים שהם חייבים לדחוף את המוזיקה שלהם בעצמה הכי חזקה שאפשר לתוך דיסק, קליפ ביוטיוב וקובץ WAV.

הפחד הוא שאם לא נהיה מספיק חזקים, לא נהיה מספיק תחרותיים. בשל העובדה שאנחנו צריכים לדחוף את המוזיקה שלנו לעצמה חזקה, המוזיקה שלנו מאבדת את הגוון, העומק והייחודיות שלה. כל הטווח הדינמי נמחק כמעט לגמרי.

להלן סרטון המדגים את הבעיה:

 

אז חזק זה טוב?

אין עוררין על כך שהמוזיקה כיום, באופן כללי, חזקה יותר בהרבה מהמוזיקה בשנות ה-60, 70, 80.

הן אם בעקבות טכנולוגיות חדשות, כלים המוציאים סאונד חזק ועוצמתי יותר, היפר-אנרגיה של מתופפים ותקליטנים ושימוש בלתי-פוסק בדגימות, והן בעובדה שאנחנו שומעים מוזיקה בסביבה רועשת יותר מבעבר בשל ריבו רעשי הסביבה השונים כדוגמת הכפלת, אם לא שילוש כמות כלי הרכב על הכבישים מדי שנה.

נוסיף על זה עובדה פיזיקלית שמתארת שככל שהעצמה עולה כך אנחנו נחשפים ליותר תדרים ודרישות הגשה לתחנות רדיו וטלויזיה הקובעות עוצמה גבוהה מבעבר, וקיבלנו מתכון לסאונד חזק עד בלתי נסבל.

חשוב להזכיר שעל אף העובדה שהתרגלנו לסאונד חזק ביומיום, האבולוציה שלנו לא השתנתה יותר מדי בתחום השמיעה ורוב הנזקים הנגרמים הם בלתי הפיכים.

כפי שאפשר לראות בתמונה זו, השמיעה שלנו תסבול מנזק בלתי הפיך בשני משתנים- משך החשיפה ועוצמה.

רוב הנזק ייגרם לנו בהופעות חיות כאשר אנחנו קרובים לרמקולים או במקום סגור והעוצמה חזקה מאוד- בין 95dB לבין 150dB כאשר 95dB מקביל לרעש של מטוס נוחת מקרוב ומוסיקה חזקה(נרגיש כאב פיזי מתון באוזן) וה- 150dB מקביל ליריות מכלי נשק, מטוסי סילון והופעת מטאל. כן, הופעת מטאל.

הפעילו שיקול דעת בנושא העוצמה.

 

דינמיקה זה החזק החדש

טרנד ההולך וגואה בקרב המפיקים והאמנים הוא תחום הטווח הדינמי.

תזכורת קצרה על מהו טווח דינמי:

טווח דינמי הינו הטווח בין העצמה הגבוהה ביותר, או בעגה המקצועית Peak, לבין העצמה החלשה ביותר. ככל שהטווח הדינמי רחב יותר, כך הסאונד ירגיש טבעי יותר ופחות "לחוץ".

חשוב להדגיש: למרות המלחמה המשתוללת, הטווח הדינמי מאוד גדל והתרווח מאז התקליטים של שנות ה-60 עד ה-80. בסך-הכל לתקליטים היה טווח דינמי מאוד מצומצם ועוצמת הנגינה היתה תלויה בעומק החריץ ובאיכות המחט.

למרות "מלחמת הרעש" המשתוללת ללא מעצורים, יותר ויותר מפיקים ואמנים בכל הז'אנרים מתחילים להבין שהרעיון ביצירת מוזיקה הוא לא בהכרח לעשות מוזיקה חזקה, אלא אמיתית, כנה ונוגעת. לדוגמה, אם בתחילת שנות ה-90 מוזיקה חזקה ורועשת היתה מרכז תשומת הלב, כיום דווקא המוזיקה בז'אנרים הפחות פופלאריים מושכים יותר תשומת לב בקרב תעשיית המוזיקה.

הרכבים כמו Sparklehorse הם בעיניי דוגמה מעולה לטווח דינמי רחב ולאיך אפשר ליצור מוזיקה בלי לדחוף את ה- LA2A למקסימום היכולת שלו.

אני מאוד ממליץ להתרכז בטווח הדינמי שלכם בהפקות הבאות וביצירות הבאות. זה העתיד, וזה מה שבאמת יתפוס את המאזין, המשתוקק לקצת "אויר" באוזן.

 

How High Can We Go?

מסתבר שלא כל כך הרבה. תקרת העוצמה כבר לא כל כך "ברזל" כמו שאנחנו רגילים לחשוב, על אחד כמה וכמה מאז שיוטיוב ופונקציית ה-Normalize נכנסה לתוקף בנגנים שונים. השאיפה היא תמיד שה- Peak לא יחצה את קו ה- 0 dBfs- רף הדיסטורשן במערכות דיגיטליות.

חשוב לזכור שאנחנו לא שומעים עם העיניים, אלא עם האזניים. אנו צריכים לקבוע את העוצמה לפי איך שאנחנו מרגישים.

כשהמוזיקה היא בדיוק בעצמה הנכונה כפי שאנחנו אוהבים אותה(ולא כי אנחנו אוהבים קרחנות אז נשים אותה בדיסטורשן כל הזמן), זה הרגע לעזוב את הפיידר ולהמשיך להאזין. אם התחושה שלכם טובה לאורך כל השיר, פגעתם בול.

במידה ואתם מרגישים חוסר נוחות בחלק מסויים בשיר, נסו להחליש טיפה עד שזה מרגיש טוב. במקרים כאלה תידרש אוטומציה בחלק הספציפי הדרוש טיפול.

 

הלקוח שומע או לא שומע?

הלקוח שלנו,  שבסופו של דבר הוא זה שמשלם לנו את החשבונות, הקפה, הרוגעלך והבירה לעת משבר, הוא זה שיחליט אם זורם לו או לא זורם לו.

סביר מאוד להניח שאם העוצמה תהיה חזקה מדי, הלקוח לא ירגיש בנוח עם המוצר ולא יחזור אליכם. כאן נדרשת רגישות כלפי צרכי ורצונות הלקוח מול טובת היצירה.

זה שהלקוח לא שומע הרבה דברים שאנחנו שומעים, זה לא אומר שאנחנו צריכים להשתמש בזה לצורך עליונות ותוכחות. הסבירו בצורה ברורה את מה שאתם חושבים תוך כדי דגשים ספציפיים במוזיקה.

אל תתנו ללקוח את ההרגשה שאתם יודעים איזו עוצמה היא טובה והוא לא. הסבירו לו בנעימים מה ההשלכות של עוצמה גבוהה או נמוכה מדי. הסבירו לו שהוא צריך להרגיש נוח בזמן ההאזנה ולא בחוסר שקט.

 

אז מה עושים?

כמו שכתוב בספר בישול של מרוקאים: קודם כל, להירגע.

התחילו בלהאזין למוזיקה בעצמה חלשה יותר משאתם רגילים. נכון, זה ירגיש ריק וחסר בהתחלה, אך מהר מאוד תתרגלו. נסו להאזין למוזיקה במקום שקט יחסית במידת האפשר. כך תוכלו באמת להתרכז באלמנטים המיוחדים ולא תצטרכו להגביר עוד ועוד כדי להתגבר על האוטובוס שבדיוק נותן גז.

בקשר למוזיקה שלכם: אין צורך לדחוף את המוזיקה לעוצמה חזקה מאוד.

כמו שהזכרתי בכתבה, השקיעו בטווח הדינמי וב"איוורור" של המוזיקה שלכם ופחות בכמה חזק היא תישמע בסוף. בשביל זה יש אנשי מאסטרינג מנוסים מאוד שיצליחו להגביר במידה טובה את המוזיקה שלכם ולשמור על היופי והאופי שלכם.

לא משנה באיזה ז'אנר אתם, לעולם אל תיקחו מסיבות והופעות כרפרנס לעוצמה. הרפרנס לעוצמה מבחינתכם צריך להיות הרגע שבו אתם עוצמים עיניים לאחר סיום המיקס ומרגישים שזה בדיוק בעוצמה הנכונה. אל תוותרו על חלק זה.

עוד שיטה לשלוט בעוצמת המיקס שלכם: לעולם אל תמקססו ערוצים בסולו. אפשר להשתמש בפונקציה זו כדי לזהות תדרים בעייתיים, רעשים, זליגות מוגזמות ועוד, אך במיקס אין להשתמש בפונקציה זו על ערוץ בודד. ברגע שנשמע את כל הערוצים ביחד, אוטומטית נתחיל להחליש אלמנטים מסויימים. כך נשלוט טוב יותר על העוצמה שלנו.

 

לסיכום,

מלחמת העוצמה תשתולל בקרב התעשייה כנראה גם עוד שנים רבות, אך אל לנו ליפול למגמה הזו.

חשוב מאוד שנשים דגש על הטווח הדינמי והתחושות שאנחנו מקבלים מהמוזיקה שלנו ופחות על מה שמד העוצמה מראה לנו. השתמשו בטכניקת עצימת העיניים בכל מקום(חוץ מבכביש) שבו אתם מאזינים למוזיקה, בין אם שלכם ובין אם אמנים אחרים שאתם אוהבים.

אני מבטיח שתרגישו בהבדל, גם אם לא מיד.

 

בהצלחה,

אורן.

אודות אורן גליקי

מפיק מוסיקלי, טכנאי סאונד, מלחין ומעבד בעל נסיון עשיר במגוון רחב של תחומים, ז'אנרים וסגנונות מוסיקליים.

השאר תגובה

המייל שלך לא יפורסם.השדות הנחוצים מסומנים ב- *

*